כאן היא הנקודה שבה , מצד אחד , מתקרב פיכטה למימון קירבה יתירה ומן הצד השני מתרחק ממנו ביותר . הוא מתקרב אליו ביותר , באשר גם פיכטה הורס את השניות הקאנטית של הדימוי והדבר כשהוא לעצמו , אבל הוא מתרחק ממנו בזה שבניגוד למימון העולם האחיד שלו אינו עולם של החשיבה בלבד . מימון איחד את הדימוי ואת הדיר בתוך השכל האינסופי , אבל הוא לא הצליח לפרוץ לו דרך אל הממשות ממש . הפילוסופיה שלו נשארת סגורה בתחום הדימויים . הוא מחפש איזו 'השלמה של האפשרות' ואומר בעצמו , ש'איננו מבין' אותה , איננו מבין את , 'האידיאה' שהיא לפי דבריו 'מיתודה למציאת מעבר מן הדימוי או המושג של דבר אל הדבר . 'עצמו ואילו פיכטה 'מסתלק מן הפילוסופיה של האפשרי' ( קרונר , מקאנט עד היגל , כרך א , 1921 עמ' ( 364 ומבצע את המעבר הזה , כשהוא סומך על 'הפרימאט של התבונה . 'המעשית וכאן הצעד המכריע , שפיכטה צועד , מעבר לפילוסופיה הקאנטית . ודוק ו אף על פי שפיכטה משתמש כאן ברעיונות של קאנט כיסוד שיטתו , הרי מקבל השימוש שבו משתמש פיכטה ברעיון 'פרימאט התבונה המעשית' של קאנט מיפנח אחר לגמרי משימושו אצל קאנט . כוונתו של קאנט היתד . לשמור על הגבולות...
אל הספר