זכותו הגדולה של יעק 1 בי היא בזה , שהראה את הגבולות של אפשרויות ההוכחה ובמיוחד בהדגשתו החוזרת והולכת שאי אפשר להוכיח את המציאות . אנו יכולים להוכיח מציאות רק כאשר אנו מראים שהיא מסקנה הגיונית של מציאות אחרת המונחת מראש . ההוכחה ההגיונית יכולה רק לתווך בין מציאות למציאות , אד אין היא יכולה להוליד ממשות . שאלתו של יעקובי : אם אתם רוצים לסרוג , מנין תקחו את 'העין' הראשונה — ? מצביעה על הגבולות של ההוכחה — . 'הסריגה' בבחינה אחרונה יכולים אנו לתפוס את המציאות רק באופן ישיר , בשפתו של יעקובי ו אנו חייבים 'להאמין' לממשות המתגלה לנו . אמונה והתגלות אינן כאן בעלות משמעות תיאולוגית . האמונה במובן התיאולוגי היא אמונה בתוכן של תורה כנסייתית . האמונה וההתגלות מובנן אצל יעקובי דעת בלתי אמצעית , , 'אבידנציה' ברירות , כמו שיאמרו אחר כך ברנטאנו והוסרל . אמנם , היגל בוויכוחו עם יעקובי ב'תולדות הפילוסופיה' שלו ובסעיף 61 של , 'האנציקלופדיה' המכונה 'הדעת הבלתי , 'אמצעית רומז על כך שדו המשמעות של המלים 'אמונה' ו'התגלות' עזרה בהרבה להפיץ את תורתו של יעקובי . יעקובי טוען נגד השכלתנות שיש צורך בברירות עליונה ,...
אל הספר