המשגה היסודי של הפילוסופיה של שפינוזה היה , לדעתו של יעקובי , בכך , שהיא זיהתה את המהות המושגית ( essentia ) עם הישות , ( existentia ) ולפיכך חשבה שתוכל לגזור בדרך ההיגיון את הממשות מתוך מושגים . הממשות נראתה אפוא כמיכאניזם הכפוף לוגית למושגים , ומשנתו של שפינוזה נחתמה על ידי כך בחותם פאטאליסטי . קאנט הצליח להתגבר על החסרון הזה . במשנתו מגיעה הפילוסופיה לידי תודעת עצמה , ומשחררת את עצמה מאותו זיהוי התמים של מהות וישות . הפילוסופיה מודעת כעת , שאותה ממשות הנקלטת בצורותיו של השכל , אינה אלא תופעה . קאנט יודע שכל זמן שאנו הולכים בדרכי השכל המושגי , אין אנו נמלטים מתוך המעגל הסגור של יחסיות גרידא . כל עוד אנו מפקידים עצמנו ביד השכל שורר היחס עד אינסוף . אין אני ואין אתה , ישנם רק יחסים ללא נושא סובסטאנציאלי ; ואין אנו אלא נקודות חסרות מהות בתוך רשת של יחסים . קאנט יודע כמו כן שעל ידי הרפלקסיה , על ידי ההוכחות , על ידי השכל הדיסקיר סיבי , אין אנו יכולים להגיע לאלוהות . עד כאן יעקובי מסכים עם קאנט י ההוכחות השכליות אינן כלי המתאים לקליטתה של הממשות . כשם שאין אנו יכולים לראות באוזניים או לש...
אל הספר