המעבר

הגותו של קירקגור משמעה מהפכה בחשיבה הפילוסופית . דבר זה נכון הוא לא רק בגלל תוכנה של המחשבה של קירקגור , אלא בעצם גישתו של קירקגור אל ההתפלספות . הפילוסופיה שלפני קירקגור על כל אסכולותיה — אם נוציא מן הכלל את שלינג הזקן , שהיה בן דורו של קירקגור — היתה בגישתה 'אובייקטיבית / לאאישית , אנונימית . הוגה הדעות נעלם לגמרי מאחורי דעותיו . הפילוסופיה ראתה את תפקידה בחזרתה , כביכול , במחשבה על בריאת העולם . ברצותה להבין את העולם , ניסתה לבנותו כביכול מחדש באמצעות מושגיה . היא נתונה כולה לאובייקטים ! הסובייקט המתפלסף כאילו מחק את עצמו מן המציאות בהתפלספו . ואם בכל זאת הכניסה הפילוסופיה את האני בשיקוליה , נהפך לה האני הזה מיד לא 1 בייקט בין האובייקטים . מימרתו המפורסמת של שפינתה בסוף ההקדמה לחלק השלישי של 'תורת : 'המידות 'הריני לטפל במעשיו ויצריו של האדם כאילו הייתי עוסק בקווים , שטחים וגופים / היא אופיינית לגישה האובייקטיבית הזאת של הפילוסופיה . הסובייקט אינו אלא אובייקט לחקירתו של הפילוסוף . הוא , כמת פלסף , כיוצר שיטה פילוסופית , נעלה מעל הסובייקט , הוא בבחינת אלוהים הבורא את העולם , ולא רק ב...  אל הספר