א תפישת ההיסטוריה של הרמב"ן משקפת מפנה עמוק מתמונה קווית של הזמן לתמונה מחזורית , מפנה המתחולל בחוגים המרכזיים של ההגות היהודית בימי הביניים . בלבה של התמונה המחזורית של הזמן עומדת "תורת השמיטות" הגורסת שלאחר האלף השביעי , דהיינו , לאחר העולם הבא , מתחילה תנועה חדשה של מחזור שמיטה נוסף . בסופם של שבעה מחזורים כאלה , בשנת היובל , בסוף 50 אלף שנה , שבה התנועה האלוהית למקורה , אל " האפיסה , "המוחלטת וחוזר חלילה . אחרית הימים מציינת בתפישה הקווית מצב קבוע ויציב של גאולה , והעולם הבא נתפש בה כקצה של ההיסטוריה על טלטלותיה ושינוייה . התפישה המחזורית , לעומתה , הפכה את אחרית הימים לראשיתם , ואת העולם הבא לסופה של תנועה שתחל מחדש עם חורבנו של העולם הבא עצמו . הפער הבלתי ניתן לגישור בין שתי התמונות הבסיסיות האלה של הזמן לא נעלם מעיני הרמב"ן , והוא עולה בדבריו על העולם הבא ועל קיומו הנצחי של האדם בעידן זה : "שהיה ראוי שיתקיים ויחיה לעד אלו לא חטא בחטא ההוא , ואע"פ שנאמין בחרבן העולם בשנת השמטה" ( כתבי הרמב"ן , ב , עמ' שה . ( כפי שהרמב"ן עצמו מדגיש , אי אפשר ליישב את התמונה המסורתית על אודות נצחיו...
אל הספר