הרמב"ן הוא בלי ספק מהכותבים המאופקים ביותר בתולדות הקבלה . רמזיו כבושים בסד סודיות שהוא מטיל מדעת על עצמו , והוא מגלה טפח ומכסה הרבה יותר מטפחיים . דרכי כתיבתו של הרמב'ץ מקשות על הפרשן המנסה לדלות משברי דבריו תמונה שלמה , קושי הגדל פי כמה וכמה כאשר הפרשן מנסה להאיר מבעד למסך הסוד את הכמיהות הקיומיות הבסיסיות המניעות מיסטיקן ובעל הלכה בשיעור קומתו של הרמב"ן . ואולם , במכשול הגדול שמעמיד הסיגוף הלשוני של הרמב"ן יש גם יתרון פרשני מסוים . המשמעת הלשונית שלו בנויה על מערכת סמלים שיטתית ומדויקת , ועל כן ניתן להשוות את רמזיו זה לזה ולצרפם בזהירות לכלל תמונה של ממש . עניינו של פרק זה , הפותח את הדיון בהגותו של הרמב"ן , הוא חשיפת היסודות הקיומיים המונחים ביסוד תפישתו . הארתם של היסודות האלה תיעשה באמצעות ניתוח המרכיבים הראשוניים של מצב האדם - המוות , החטא והגאולה . היות ולפי תפישתו של הרמב"ן גורלו של האדם ומצבו הקיומי הם שיקוף של הדרמה האלוהית עצמה , ישמש דיון זה בסיס להבהרה של תפישת האלוהות , שרשרת ההוויה והיקום , שיוסיפו ויתבהרו בפרקים הבאים . דיון בהגותו של הרמב"ן מחייב התייחסות קבועה לשאלה ...
אל הספר