ב , 1949 כאשר חתמו ירדן ומצרים על הסכמי שביתת הנשק עם ישראל , היו המשטרים הערביים מודעים לכך כי קווי הגבול הם זמניים וניתנים לשינוי במשא ומתן עתידי עם ישראל ' . מדיניות שני המשטרים , הירדני והמצרי , הייתה לכבד את הסכמי שביתת הנשק לפי מיטב הבנתם ובהתאם להנחיות ועדת שביתת הנשק . מדיניותם בראשית שנות החמישים חתרה לשקט יחסי בגבול עם ישראל , שקט שהיה ניתן להשיג רק במחיר עימות מתמיד עם האוכלוסייה הפלסטינית שהסתננה לתחומי מדינת ישראל על בסיס יומיומי . שינוי מדיניות המשטר ביחס להסתננות לישראל נבע מכמה סיבות . הסיבה הראשית נעוצה לדעתי בדרך שבה ראו והבינו ראשי המשטר המצרי או הירדני את האוכלוסייה הערבית בגדה וברצועה , ובהבנתם כי אם לא ייענו לדרישות האוכלוסייה בהיבט פעילות המסתננים הם יסכנו את שליטתם ואת הלגיטימיות שלהם בשטח . פעולת עזה הובילה לאותה התפוצצות של רגשות מודחקים בקרב האוכלוסייה , והיא הופנתה בעיקר נגד השלטון המצרי . לאחר שדוכאה ההפגנה החריגה בהיקפה נגד השלטון , שינה השלטון המרכזי במצרים את המדיניות ביחס לישראל . השלטון הירדני גם הוא נקט במדיניות של עימות מול 2 האוכלוסייה עד פברואר . ...
אל הספר