נמצאנו למדים אפוא , ששטר שאבד אין מחזירים אותו למי שיכול לעשותו ראיה לזכותו , אלא אם כן יש אומדן על פי כל השטרות ולא על פי רובם בלבד , שיש להחזיר את השטר לרשותו של זה . אבל פירוש תוכנם של השטרות , שאינו תלוי אלא בדעתם של כותבי השטר , למה נתכוונו בלשונות שבשטר , לעולם מפרשים על פי דעתם של רוב בני אדם , ואין צורך באומדן דעתם של כל בני אדם , לפי שאין כוונת לשון השטר ופירושו דין מדיני הראיות אלא דין מדיני גמירת הדעת והקניין . לפיכך פירשו המפרשים את דברי התנאים שהיו "דורשים לשון 271 , "הדיוט שהכוונה שהיו עושים לשונות ותנאים שדרך בני אדם לכתוב בשטרות כאילו נכתבו אף על פי שבשטר זה שלפנינו לא נכתבו . 272 ואומדן זה , אם רגילים בני אדם לכתוב לשונות אלה בשטרות , נעשה לפי דעת רוב בני אדם באותו מקום . ומי שהוא מן המיעוט , שאינו רגיל לנהוג בדרך הרוב ואינו מתכוון לתנאים הללו בשטרו , צריך להתנות במפורש קודם לכתיבת השטר שאין הוא רוצה ששטרו יתפרש לפי הרוב ואין הוא רוצה שיהיה בו התנאי שהרוב רגיל להתנות , לפי שאינו גומר דעתו לתנאי זה . כגון : "אחריות טעות סופר הוא , בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח . "וממכר ...
אל הספר