א. הטעם לאובייקטיביות

בפרקים הקודמים נתבארו הדינים המורים מי הם הפסולים לעדות , מה היא הדרך שבה מתגלה האמת שבעובדות שהעדים מעידים ובעלי הדין טוענים , מה הוא האומדן שבו מסיקים מסקנות מן העדויות , כשאי אפשר לפסוק את הדין בלא להסיק עובדות אלה . הדינים הללו מלמדים שדיני הראיות כולם אובייקטיביים , הם נקבעו לפי אומדן כל בני אדם , ואינם סובייקטיביים , לפי כל מעשה ומעשה ולפי כל עד ועד . אין הדיין דן כל עניין לגופו ומברר כל דבר לפי המציאות המיוחדת לו . הדיין פוסק לפי כללים קבועים מראש לכל בני אדם ולכל המעשים , לפי אומדן של האמת בעניינים אלה בכל בני אדם ובכל המעשים . באובייקטיביות זו אין דיני הראיות שונים מכלל דיני הממונות , שאף דיניהם נקבעים בדרך אובייקטיבית ולא סובייקטיבית . הדליק דליקה בתוך שלו והרחיק שש עשרה אמות משל חברו והלכה הדליקה והזיקה את חברו , לפי רבי אליעזר , המדליק פטור משום שלא היה לו להעלות על דעתו שהאש תעבור יותר משש עשרה אמות ותזיק , והוא אנוס . שכן , לדעת רבי אליעזר , על פי רוב אין דרך דליקה רגילה לעבור יותר משיעור זה ולהזיק . 115 כיוצא בזה , פתח בור ברשות הרבים ונפל שם שור שהוא חרש או שוטה או קטן...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן