אם מבקשים לבחון את ההיסטוריה של המיניות כאילו היתה מרוכזת סביב מנגנוני הדיכוי , יש להניח שני שברים . האחד במהלך המאה ה 7 ו : לידת האיסורים הגדולים , קידוש ערכה הבלבדי של מיניות המבוגרים במסגרת הנישואין , צו המהוגנות , החובה להתעלם מן הגוף , ההשתקה וצווי הבושה שמנחים את השפה ; השני , במאה ה ; 20 לא כל כך שבר כמו כיפוף של העקומה : זה הרגע שבו החלו כביכול מנגנוני הדיכוי להתרופף ; תזוזה מן האיסורים המיניים הלוחצים לעבר סובלנות יחסית כלפי יחסים שלפני הנישואין או שמחוץ לנישואין ; פסילת ה"סוטים" החלה להיחלש , החוק חדל באופן חלקי מלהרשיע אותם ; הוסרו רבים מאיסורי הטאבו שהכבידו על מיניות הילדים . יש לעקוב אחר הכרונולוגיה של הליכים אלה : ההמצאות , ההשתנויות בהתאם לצרכים , שיורי העבר . אך ישנו גם לוח השנה של השימוש בהם , הכרונולוגיה של התפשטותם ושל התוצאים ( שעבוד או התנגדות ) שנוצרו בהשראתם . תיארוכים מרובים אלה בוודאי אינם חופפים למחזור הדיכוי הגדול שנהוג למקמו בין המאה ה 17 למאה ה . 20 ו . כרונולוגיית הטכניקות עצמן מגיעה עד לעבר הרחוק . יש לחפש אחר נקודת היווצרותן בפרקטיקות התשובה של הנצרו...
אל הספר