הניסיון להעניק "תואר" או אפיון לכל ילד , מוכר לנו כבר מראשית חייהם של התאומים . בעזרת '' תארים '' אלה בונים ההורים , ועמם הסביבה הקרובה , את ההבחנה בין השניים - כנגד הטשטוש בזהות הנפרדת של כל אחד מהם . סוגיית התארים מחריפה בשנת החיים השנייה , כאשר מול ההורה ניצב הילד , "שלם"ה הנפרד , המגלה קצב רכישת יכולות ומיומנויות משלו . בעקבות ניתוק כל תאום מהסימביוזה עם ההורה מתגלה הילד הנפרד . כדי לחזק את הנפרדות והמובחנות נוטים הורים רבים - כבנייה פסיכולוגית לא מודעת של הנפרדות - לכנות או לאפיין כל ילד בתארים משלו . תארים אלה משרתים ומשיגים כמעט את ההפך מכוונת ההורה בעת הענקתם . התואר הזמני בגיל שנה או שנתיים עלול לחייב , והילד יתקשה להימלט ממנו בהמשך התפתחותו . מכיוון שהתואר ניתן לרוב תוך כדי תהליך משווה בין שני התאומים ברגע נתון , הוא ומשקף הבדלים זמניים , פיסיים , התנהגותיים או רגשיים , כפי שהם נתפסים על ידי הוריהם . אין בכך כל תרומה לנפרדות הפסיכולוגית בין התאומים , אלא " נעילתם" בקשרי גומלין של זיקה משווה . תארים כמו ה"גדול" וה"קטן" ( לפי גודל גוף , ( או ה"נוח" וה"נודניק" ( ט'מפרמנט , ( ה"ע...
אל הספר