עד כאן עסקתי בצוותא חדא בשני המשטרים הקנייניים החלים בישראל על זוגות נשואים : זה שכוננה הפסיקה ( הלכת השיתוף ) וזה שכונן חוק יחסי ממון ( הסדר איזון המשאבים . ( הצבעתי במהלך הדיון על הבדלים מסוימים : בפרט , ראינו שהלכת השיתוף מסדירה באופן ראוי יותר את דינם של נכסים קודמים ; ברי גם שדין פסוק זה יוכל לאמץ את ההסדר שעליו המלצתי ביחס למתנות ולירושות בקלות יחסית , בעוד שההחרגה המפורשת של קטיגוריות אלה מגדר הנכסים הכפופים לחלוקה בחוק יחסי ממון הופכת מהלך כזה לקשה בהרבה . אך אף על פי שהבדלים אלה אינם זניחים , אין להפריז בפער שבין המשטרים הללו ככל שמדובר בדין חלוקת הרכוש , שהרי - כפי שראינו - בשני המשטרים חל כלל החלוקה השוויונית , וכפוף להבדלים שעליהם הצבעתי כאן , אין ביניהם פער נראה לעין ביחס לאופן שבו הם מגדירים את הנכסים הכפופים לחלוקה . ובכל זאת , ההבדל בין המשטרים ניכר : "הלכת השיתוף גורסת שיתוף קנייני מיידי בין בני הזוג בכל נכס משעת קניינו [ או במועד מאוחר יותר , כפי שראינו בהקשר של נכסים קודמים , [ ואילו איזון המשאבים שבחוק דוחה את השיתוף עד שעת פקיעת הנישואין , והשיתוף אז אינו קנייני , ...
אל הספר