גם הוראות חוק המקרקעין באשר לנשיאה בהוצאות הבית המשותף משקפות את המגמה הכפולה של מזעור נקודות המגע בין בעלי הדירות ושל ההסדרה המדוקדקת והפרטנית של הפעלת סמכות השיפוט ( המצומצמת ) של הכלל . כך , החוק קובע כי החשבון המשותף של בעלי הדירות כולל רק הוצאות הדרושות 135 לשמירה על מצבו של הרכוש המשותף כפי שהיה בעת גמר הבנייה , לרבות שיפורים שבוצעו בו בהסכמת בעלי הדירות , ולהבטחת השירותים המחויבים על פי דין או המקובלים על פי נוהג ( קרי : נהוגים בבתים מאותו סוג באותו איזור . < כל מה שמעבר לכך - מפני ניצול לרעה במסגרת טרגדיית n Anticommons שנידונה בסעיף א של הפרק החמישי לעיל . דיני הבתים המשותפים מטפלים בחשש זה בשני אופנים . ראשית , כפי שראינו , בצמצום נקודות המגע בין בעלי הדירות ובקביעת כללים ברורים לאלה שנותרו יש כדי לצמצם את ההקשרים שבהם זכות וטו כזו עלולה לשמש מנוף שלילי . שניית , באופן נקודתי ( והדרגתי ) התוו דיני הבתים המשותפים פתרונות רובניים לאותם אתרים המועדים לבעיה כזו . באלה אני דן בסעיף ו . 134 ראו רע"א 6339 / 97 רוקר נ' סלומון , פ"ד נה 135 . 228 , 199 ( 1 > ראויה הצעתו של ויסמן לראו...
אל הספר