גם שיטת משפט כמו השיטה הישראלית , השמה דגש חזק בביצור הריבונות של בעלי הדירות , צריכה להתמודד עם הצורך להסדיר את דרך השימוש ברכוש המשותף ואת שאלת הנשיאה בהוצאות השוטפות לגביו . ( הצורך בהסדרה זו נובע מן ההבדל שבין המוסד הקנייני של בית משותף לבין זה של שכנות אופקית ( . סעיף זה מנתח את ההסדר הישראלי בסוגיות אלה תוך שהוא עומד על הזיקה בין המאפיינים המייחדים הסדר זה ( בפרט כאשר הם מושווים להסדרים המקבילים בדיני השיתוף בנכסים ) לבין האופי המעיךליברטריאני של הבעלות בדירת מגורים . אך בטרם אפנה לפרטי הדין , מעניין שאפילו ככל שמדובר ברכוש המשותף , ניתן להצביע על נוכחותו של קו המדיניות הראשון של דיני הבתים המשותפים שלנו , קרי : הניסיון לצמצם את נקודות המגע בין בעלי הדירות למינימום ההכרחי . דוגמה מובהקת לכך מצויה בסעיף 59 ב לחוק המקרקעין , הקובע : "בעל דירה רשאי להינתק על חשבונו מהמערכת המרכזית לחימום מים או להסקה ... ללא הסכמת בעלי הדירות האחרים " . ( הסבר נוסף להוראה זו יפנה לאינטרס הציבורי להמעיט בשימוש במערכות כאלה , שצריכתן בזבזנית . (
אל הספר