כפי שציינתי , לנוכח הגיוון העובדתי של מצבי השיתוף , אין מנוס מבחירת המשפט בסטנדרט העמום של שימוש סביר , שנידון בסעיף הקודם . ברי שלצד יתרונותיה , יש לנורמה עמומה כזו מגבלות משמעותיות ככל שהדברים נוגעים ביכולתה להסדיר את ניהול המשאב המשותף . מכאן עולה חשיבות המנגנון השני : משטור עצמי על ידי נטרול התמריץ לניצול יתר , המושג בתורו על ידי הפנמת ערך הניצול למנצל עקב חיובו לשלם את שוויו . בכך עוסק סעיף 33 לחוק המקרקעין , הקובע : "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים , לפי חלקיהם במקרקעין , שכר ראוי בעד השימוש " . שכר ראוי מחושב על פי שווי השוק של השימוש בנכס , קרי : המחיר שהיה נסגר בשוק בעד השימוש שבו מדובר בעסקה רצונית בין צדדים עלומי שם ( אנונימיים , ( תמי לב ומיודעים . ככזה , השכר הראוי משקף את התועלת האובייקטיבית של השימוש בנכס . השכר הראוי ששותף חייב בו בגין שימוש במקרקעין המשותפים מחושב כמכפלת שווי השוק של השימוש בנכס בחלק היחסי של יתר השותפים ( וכאשר השותף המשתמש עשה שימוש רק בחלק מהמקרקעין - ישלם חלק יחסי מתאים מסכום זה . ( כפי שכבר הסביר 106 עניין וילנר , לעיל הערה , 5 בע' ...
אל הספר