המשפט יכול לסייע במניעת ניצול יתר של המשאב המשותף בשני אופנים ; הסדרה ישירה על ידי קביעת סטנדרט עמום של התנהגות הבעלים המשותפים , או משטור עקיף על ידי קביעת כללים המתמחרים התנהגויות אלה ומביאים לידי הפנמת ההחצנות האפשריות הטבועות בהן . אפתח בסקירת מנגנוני ההסדרה הישירה בדין הישראלי , ובתת סעיף הבא אדון במשטור העקיף . קשה למשפט להסדיר במישרין את השימוש הפרטי במשאבים משותפים , שכן קשה להתאים כללי בררת מחדל שתחולתם כללית למגוון העצום של משאבים ונסיבות משתנות ( סביבתיות , כלכליות וחברתיות ) שנכסים משותפים מוחזקים בהם . אין זה מפתיע אם כן שנורמת ההתנהגות שהדין קובע מעורפלת : "שימוש סביר , ובלבד שלא יימנע שימוש כזה משותף אחר " . לכאורה , נורמה זו נראית כסתירה לוגית : מכיוון שבעלותו של כל שותף משתרעת על כל פרודה של הנכס , הרי שכל דריסת רגל של שותף חוסמת את האחרים מלדרוך באותו אתר בנכס , קטן ככל שיהיה . אך המשפט המשווה והניסיון האמפירי של מאגרים משותפים שהצליחו מלמדים שאין לקרוא מילים אלה באופן נוקדני כזה , וכי ראוי לפרשן כמכוונות לקביעת נורמת התנהגות שמרנית התואמת את טבעו ואופיו של הנכס ואת ה...
אל הספר