התפיסה הריאליסטית של הקניין מספקת הסבר חשוב לעקרון הרשימה הסגורה של הקניין , ( the numerus clausus principle ) שלפיו , דיני הקניין מכירים בכל רגע נתון במספר קבוע של זכויות קניין שונות שתוכנן סטנדרטי , ונשאי דיני הקניין ( השופטים ) מגלים זהירות מיוחדת ביחס לאפשרות של הוספת זכויות קניין לאותה רשימה . במילים אחרות : אף על פי שתפיסה זו מפנימה את הלקח ההופלדיאני שלפיו קניין הוא אגד זכאויות פריק , שניתן להרכיבן מחדש באופן יצירתי , ולא מושג אחיד עם תוכן הכרחי , אין בה כדי לייתר את עקרון הרשימה הסגורה כשייר אנכרוניסטי שאבד עליו קלח , נהפוך הוא : לפי התפיסה הריאליסטית של הקניין , עיקרון זה מעגן את פועלם של המוסדות הקנייניים בשיטה כמסגרות יציבות להתייחסות גומלין בינאישית ובאמצעים מתווכים שהשיטה המשפטית משדרת בעזרתם אידיאלים חברתיים תואמים . הסבר זה לעקרון הרשימה הסגורה מנוגד באופן חד לניתוח החשוב שהציעו לאחרונה תומס מריל והנרי סמית . כפי שנראה , להבדל בין ההסבר שלי להסברים של מריל וסמית יש השלכות מעשיות הן באשר לאופי השיח 181 השוו : 182 . RONALD DWORKIN . TAKING RIGHTS SERIOUSLY 118-123 ( 1977 ...
אל הספר