פסק הדין בעניין רוקר נ' סלומון עסק בהיקף שיקול הדעת השיפוטי הנוגע בסעד של הריסת מבנה שהוקם שלא כדין ברכוש המשותף בבית משותף , קרי : מבלי שהתקבלה הסכמה מוקדמת של האספה הכללית של בעלי הדירות . ( מן הבחינה התכנונית , לא היה בבנייה פגם : הבנייה נעשתה באישור הרשויות הרלוונטיות ותוך קיום התנאים שנמנו בהיתר הבנייה ( . המסגרת הנורמטיבית של הדיון היתה , לדעת כל שופטי המותב , נפקותו של סעיף 14 לחוק המקרקעין , שלפיו "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין , אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות . "לאחר במילים אחרות , השאלה היתה מהי הנפקות של עקרון תום הלב לגבי זכות התובעים לסעד ההריסה . שישה מבין שבעת שופטי ההרכב קבעו שבנסיבות העניין אין מקום לקבל את ערעורם של הבונים שלא כדין . מאחר שפרשנות הדוקטרינה של שימוש לרעה בזכות קניין ( או הקביעה באשר לנפקות של עקרון תום הלב לגבי זכותם של בעלי קניין ) מחייבת הכרעה בשאלת התוכן והמשמעות של זכות הקניין , נשענו הן דעת המיעוט הן דעת הרוב - אשר , בתורה , נחלקה לשתיים באשר לאופן שבו יהיה ראוי לבחון מקרים עתידיים שיעלו שאלות דומות - על תפיסות ברורות למ...
אל הספר