אחד המערכונים המוצגים בתאטרון הלאומי של החירשים בארצות הברית מתאר כיצד אנשים שומעים המדברים ביניהם נראים לאנשים חירשים . השחקנית במערכון עושה בפיה רצף של תנועות זעירות , כמעט לא מורגשות , מפסיקה לעתים , משנה תנוחה , ממשיכה להניע את הפה , וכל זאת בפנים חסרות מבע לחלוטין . אנשים שומעים מוצאים שהמערכון משעשע , אך לדעת אנשים חירשים הוא מצחיק בצורה בלתי רגילה , שכן בשבילם שפה בלא הבעות פנים מחמיצה את כל ה'פואנטה' שבתקשורת . מובן שאנשים שומעים , כאשר הם מתבוננים בחירשים המדברים ביניהם , סבורים שההפך הוא הנכון . אחד הדברים הבולטים ביותר לעיניהם של שומעים הוא השימוש הרב בהבעות פנים . דבר זה בולט אף יותר מתנועות הידיים . תנועות ידיים הן מרכיב חשוב ובולט אף בתקשורת בין שומעים , בייחוד כשהמדובר בישראלים ... אך שימוש כה מודגש בהבעות פנים רבות ומגוונות אינו מאפיין כלל תקשורת בין שומעים , ואף נחשב במידה מסוימת ללא מקובל וללא נאות . מדוע אפוא הבעות הפנים הן חלק בלתי נפרד מתקשורת בשפת הסימנים ? התשובה לכך היא שהבעות הפנים הן מרכיב חיוני במבנה הלשוני של שפת הסימנים . בשפת הסימנים לא ניתן להעביר מסר במל...
אל הספר