שפות הסימנים משתמשות במרחב כבסיס ליצירת המבנה התחבירי שלהן . נקודות ההתייחסות שבאמצעותן ניתן לייצג את הרפרנטים המשתתפים בשיח , הן השלד של המבנה התחבירי . לאחר שנקודות ההתייחסות נקבעות , מערכות תחביריות אחרות יכולות להיבנות עליהן . יש שלוש מערכות כאלו : מערכת אחת היא מערכת כינויי הגוף העשירה , שתיארנו בפרק זה . מערכת נוספת היא זו המביעה יחסים מרחביים בין עצמים ותנועה של עצמים במרחב באמצעות מבני מסווגים ( ראו בפרק השביעי . ( ועוד מערכת חשובה היא מערכת ההתאמה בפועל . בשפת הסימנים יש קבוצה גדולה של פעלים המשתמשים בנקודות ההתייחסות כדי לציין את זהותם של המשתתפים בפעולה — הנושא והמושא של הפועל . במערכת זו נעסוק בהרחבה בפרק הבא . הפניות ביבליוגרפיות לקהל הרחב — Poizner , Klima & Bellugi 1987 בהקדמה בספר מובאת סקירה של השימוש הדקדוקי במרחב בשפות סימנים . לבעלי רקע בבלשנות — Emmorey & Reili y 1995 המאמרים בספר עוסקים בהיבטים שונים ומגוונים של
אל הספר