בפברואר 1987 הוטל עלי לצאת לפיטוריה במטרה ליצור קשר ראשוני עם הציבור השחור . הכוונה היתה להגיע לכל גורם אותנטי בקרב השחורים שיהיה מוכן להיכנס לדיאלוג עמנו . באותם ימים הוחל בדרום אפריקה בהעלמת הסממנים החיצוניים של האפרטהייד . במסעדות , בחנויות ובמלונות כבר "הוענקה" זכות הכניסה לכול . אך טרם חל כל שינוי באשר ל"גרעין הקשה" של האפרטהייד . הנשיא פ"ו בותה שלט ביד רמה . חוק הרישום , ( Registration Act ) שחייב רישום צבעו של האזרח עם היוולדו , וחוק המגורים , ( Group Areas Act ) שחייב את השחורים , הלבנים והצבעונים להתגורר בנפרד , יושמו בקפדנות . לכך נוספה , כמובן , שלילת הזכויות הפוליטיות מן הציבור השחור , שהיה הרוב המכריע באוכלוסייה . בבחירות לפרלמנט בקייפטאון יכלו להשתתף לבנים בלבד ( קרוב ל 5 מיליון , ( כאשר לצבעונים ( למעלה מ 4 מיליון ) ולהורים ( כמיליון ) מוענקת הזכות לבחור ל"פרלמנטים" שלהם . ל"פרלמנטים" הצבעוניים היתה אחיזה שולית ביותר בציבור , והם הצטיירו בעיני העולם החופשי כאחד מסמליו היותר מאוסים של האפרטהייד . לשלושים מיליון שחורים לא נותר אלא להתבונן בזעם על המתרחש . בפברואר 1987 עמ...
אל הספר