בסוגיא זו , שעיקרה אמוראי , לא עלה בידינו תלמודם שלתנאים - בחינת עיבוד ופרשנות של משנה קדומה בידי מאוחרת לה - אלא באותה ברייתא שבירושלמי , המרחיבה את הברייתא הקדומה דאין השואל רשאי להשאיל וכר עפ"י שיטת ר' מאיר , ומוסיפה לה את הסיפא : וכולן ששינו שלא מדעת בעלים חייבין ( פרק ד . ( בכך עלתה בידינו מקבילה למה שמצינו לעיל ( חלק א סוגיא ב , עמ' , ( 146 שם עובדה במשנתנו ברייתת המכדרשב"י עפ"י שיטתו זו של ר' מאיר . כן מצאנו , שעצם מיקומה של ברייתא זו בתוספתא יש בו משום פרשנות למשנתנו - פרשנות הנוגדת את פשוטה שלמשנה , והבאה להתאימה לשיטת אותה ברייתא . בדיקת הרקע למחלוקת האמוראים בנידון העלתה , שיסודה במקורות סותרים המצויים בעניין זה בספרות התגאית , ואף בתוך המשנה גופה . מצאנו שמימרת ריש לקיש על משנת גיטין ? "כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל" וכוי אינה מקורית שם , אלא הושמה בידי הבבלי בפיו של ר"ל מתוך קטיעותה של מסורת הבבלי בשיטות ר' יוחנן וריש לקיש בסוגיא זו . ואף שבגיטין שם אכן שנה כך רבי , מכל מקום במשנת ב"מ נשנה לא כן - ולר"ל הלכה דווקא כמשנת ב"מ . 134 ואף באשר לקושיית הגמרא , שממנה הסיקה פי...
אל הספר