נתבאר לעיל ( סוגיא ב , פרק ג ואילך ) ששיטה קדומה היא בהלכה התנאית , עוד מימי בית שמאי ובית הלל , ששליחות יד ( ועכ"פ זו שבפרשת השומרים הראשונה ) גדרה נטילת 125 לשיטת רב ששת ( להלן פרק ז , ( כי שליחות יד הקודמת לטענת הגנבה מפקיעתה מחיוב כפל , אפשר היה לפרש את החילוק בין הרישא לסיפא כפי שנתפרש בהלכה הראשונה אף להנחותיה של זו האחרונה : ברישא פטור מכפל לפי שקודם שטען טענת גנב כבר גזל את הפקדון באכילתו , ושוב לא יתחייב בכפל על טענת השקר לאחר גזלה ; אבל בסיפא חייב בכפל , לפי ש"גנבו" יתפרש שהרי הוא מונח בביתו , והואיל וקודם טענת הגנבה לא עשה מאומה ביחס לפקדון , הרי הוא מתחייב בטענתו כגנב . ברם , ראשית , להלן שם יתבאר כי בשלב הראשון בתולדות דין טענת גנב נקוט היה כשיטת ר' חייא כר יוסף החולק על רב ששת ( כדלהלן שם , ( ולדעתו שליחות יד הקודמת לטענת גנבה לא מפקיעתה מחיוב כפל , ונמצא שהאכילה שברישא לא פוטרת מן הכפל הבא על טענתו . ועוד , שמפירוש זה הרי מתחייב כי "גנבו" שבסיפא משמעו שהפקדון ברשותו , ולא עשה בו כל מעשה כלל ; שהרי אילו רק הגביהו או טלטלו לגוזלו ככר נפטר מן הכפל שמכח הטענה ( שכן גם להלכה ...
אל הספר