עד היום , הכתיבה לא תפסה מקום חשוב מספיק בתוכנית הלימודים בבית הספר , יחסית לתפקידה העצום בהתפתחות התרבותית של הילד . הוראת הכתיבה התקיימה כאופן מצומצם והתמקדה במכניקה של הכתיבה בלבד . לימדו את הילדים להעתיק אותיות ולחבר אותן למילים , אך לא לימדו אותם שפה כתובה . המכניקה של קריאת הכתוב כה מודגשת בבית הספר , עד שהיא מאפילה על האופנים שבהם השפה הכתובה בונה משמעות . דבר דומה התרחש בהוראת השפה הדבורה לחירשים אילמים . תשומת הלב התמקדה באופן בלעדי בהפקה של צלילים מסוימים ובהגייתם הנכונה . במקרים אלה , מוריהם של החירשים אילמים לא התייחסו אל השפה הדבורה שמאחורי טכניקות ההיגוי הללו , והתוצאה הייתה דיבור מת . ניתן להסביר את המצב הזה בגורמים היסטוריים , ובעיקר בכך שלמרות השיטות הרבות של הוראת קריאה וכתיבה , הפדגוגיה המעשית צריכה עדיין לפתח שיטה מדעית יעילה להוראת הכתיבה לילדים . שלא כהוראת השפה הדבורה , שהילדים גדלים בתוכה באופן טבעי , הוראת הכתיבה מתבססת על הכשרה מלאכותית . הכשרה כזו דורשת קשב ומאמץ גדול מצד המורה והתלמיד , וכך היא נעשית לגורם העומד בפני עצמו , ודוחקת את הכתיבה החיה לשוליים . ב...
אל הספר