בשנות השישים ( והשבעים ) הגיע פרוייקט הענק של המודרניזם - הבדיקה העצמית - אל סופו הלוגי : הניסיון לבודד את מרכיבי הייצוג , לנקותם מהסובייקט , הגיע לבסוף אל הגרעין היסודי : המושג . אמנות מייצגת מושגים , ואם ברצוננו להשתחרר מהגורמים הסוביקטיבים בייצוג - נישאר עם המושג עצמו . אך המושג אינו אובייקט של ציור . מושגים אפשר לכל היותר לתפוס במלים - כפי שעשה הקונצפטואליזם מאוחר יותר - או לנתח את יחסיהם הפורמליים ולהציע כלים ( מילוליים ) לחשיבה עליהם , כפי שעשה הפלוקסוס . הקישור בין הציור למושג - או למערכת מלולית - היה תרומה עצומה להרחבת גבולות האמנות במאה העשרים . המודעות למערכת המושגית והמילולית שאותה יכול ציור להציע מאפיינת עד היום חלקים נכבדים של האמנות הפלסטית . אך נראה שפנייתה של האמנות פנימה - בדיקת תהליך הייצוג עצמו - הגיעה לנקודה שממנה אין עוד דרך להמשיך . תגובה אחת , שזוהתה תחילה כפוסט מודרנית , היתה החזרה לציור האירופי הקלאסי ( איטלקים כקוקי וקיה . גרמנים כקיפר ובזליץ . ( בדיעבד נראית תגובה זו כחזרה שמרנית אל העבר , שלא הוליכה אף היא לשום כיוון חדש . אך התגובה המסתמנת היום כחידוש הממשי...
אל הספר