המסורת של חכמי ימי הביניים בדבר עליונותו ויתרונו המובהק של התלמוד הבבלי על התלמוד הירושלמי חלחלה לכתבי ראשוני החכמים מבית מדרשה של 'חכמת ישראל . ' ברוח זו תיאר איזק מרקוס יוסט , בחיבורו החלוצי תולדות הישראלים , את התלמוד הירושלמי כ"חיבור גרוע , " שמהימנותו מוגבלת . ואולם , עם חלוף השנים החלה ניכרת תמורה מפתיעה , שעניינה האדרת תלמוד בני ארץ ישראל , ואף העדפתו על פני התלמוד הבבלי . גורמים שונים עמדו ברקע ליחס האוהד המחודש שגילו בני המאה ה 19 כלפי התלמוד הירושלמי . לעתים נשתלבה ההערצה ליצירה הארץ ישראלית בגילויים ראשוניים של לאומיות יהודית . נימה זו מצאה את ביטויה בעיקר בכתבי שי"ר , שהפליג בשבח ארץ ישראל בהקשרים נוספים . גם הערצה סמויה לתרבות הרומית הקלאסית עשויה היתה להוליד משיכה לחיבורים יהודיים שצמחו בחסותה . לנוכח מעמדה העולה של התרבות הקלאסית בחברה האירופית המודרנית ( ראו לעיל ) מובן היה הניסיון להלל את היצירה היהודית שנולדה תחת השראתה . לבסוף , השיבה לתלמוד הירושלמי ביטאה צורת התרסה נגד ההגמוניה של התלמוד הבבלי בתרבות הלימוד ובספרות הפסיקה לדורותיה . בעצם ההתייחסות לאלטרנטיבה הארץ ...
אל הספר