בשל פניקה מפני סגירת השערים , סוכנים ממולחים ופקידים קונסולריים מושחתים מצאו להם כר נרחב להתגדר בו . מי שעוד נותרו לו חסכונות , היה מוכן לשלם כל מחיר תמורת ויזה לדרום אמריקה . ברזיל וארגנטינה הקשיחו את תנאי הכניסה , אך באמצעות רכישת קרקעות פיקטיווית או מפעלי התיישבות אמיתיים , כמו בפאראנה ( Parana ) שבברזיל , עדיין אפשר היה להגר לשם . לבסוף נחשבו במיוחד קובה ובוליוויה כארצות מעבר ששעריהן פתוחים לקראת המשך המסע לארצות הברית מאוחר יותר . חברות ספנות גרמניות ואחרות אירגנו הפלגות מיוחדות להעברת המהגרים , שהיטלטלו לפעמים שבועות ארוכים מנמל לנמל עד שהורשו לרדת לאיזה חוף . המקרה הידוע ביותר הוא זה של הספינה 'סנט לואים ' של חברת האפאג מהמבורג : קרוב לאלף מהגרים יהודים נתבשרו עם הגיעם להאוואנה במאי 1939 כי הויזות שהשיגו ביוקר אינן תקפות . אחרי שגם ארצות הברית סירבה להכניס אותם , הצליח הג ' וינט , לאחר הפלגה של שבועות , למנוע את שובם להמבורג ולשכנע ארבע מדינות באירופה לקלוט את הפליטים . בדרכים הרפתקניות כאלה ושכמותן הצליחו כ 120 , 000 יהודים מן 'הרייך הישן' לעזוב את גרמניה גם אחרי פוגרום נובמבר...
אל הספר