פרק זה חותם את משלו הראשון של איוב , והוא מעין הקדמה למשלו השני , שהוא דברי איוב האחרונים ( פרקים כט-לא . ( הפרק הוא מזמור לחכמה , ונושאו - החכמה האנושית המוגבלת מול החכמה האלוהית , שאין לה גבול . המזמור פותח בתיאור חכמתו המעשית , הטכנולוגית , של האדם , היודע לחפור משורש הרים , המסוגל להגיע למעמקי האדמה ולמקומות ששום יצור חי לא ראה מעולם - אף לא עופות הטרף חדי הראייה - ולכרות בהם מתכות ואבנים יקרות מכל המינים . האדם יודע ליבש את הים ולהוציא תעלומה לאור , לשים קץ לחושך ולחקור כל דבר . אולם אם בתחילת המזמור נדמה כי חכמת האדם היא עצומה , בא המשך המזמור ומגלה כי לא כך פני הדברים . חכמת האדם היא לאמיתו של דבר כאין וכאפס מול החכמה האלוהית . עם כל מיומנותו הטכנולוגית ורוחו החק רנית לעולם לא יוכל האדם להגיע להבנת מסתרי הבריאה ודרכי ההשגחה האלוהית . המזמור מסתיים במסקנה כי חכמת האדם האמיתית היא יראת ה' וסור מרע . סיום זה , שלכאורה אינו מתאים כלל לדברי איוב הקודמים , מעלה את השאלה אם פרק זה שייך לדברי איוב , או שמא השתרבב לכאן ואין זה מקומו . ? החוקרים נחלקו בשאלת שייכותו של פרק כח לספר איוב בכ...
אל הספר