רוב עמי המזרח הקדום האמינו כי אחרי מות האדם וקבורתו גופו נרקב ונשחת , אך רוחו יורדת שאולה וממשיכה את קיומו שם כרוח רפאים . השומרים למשל תיארו את השאול כעיר ממלכה מאורגנת לכל דבר , שבראשה מלכה וחבר שופטים פקידים , אלא שרוחות המתים יושבות שם בחושך ומאכלן מרופש ומאוס . החיים בשאול נחשבו למעין בבואה קודרת וחיוורת של החיים עלי אדמות , וגורל המתים נקבע הן על פי מעמדם בחיים והן על פי הצורה והנסיבות שבהן מצאו את מותם . ככל שאדם הרבה צאצאים בחייו , כן שפר גורלו בשאול , שכן בניו האכילוהו והשקוהו בזבחי המתים שהקריבו לו . וכל אלו שמתו מיתה חטופה , לא טבעית , המשיכו לסבול בשאול ( למעט הנפלים שטרם ראו אור ומתי המלחמה . ( מוות חטוף נתפס בעיני הקדמונים כעונש על חטא . לפי המיתולוגיה המסופוטמית המוות לא ביטל לגמרי את המעמדות , ומלכים אחדים שנחשבו בחייהם לאלוהיים זכו אף בשאול למעמד מיוחד ; גלגמש , מלך ארך האגדי , ואורנמו , מייסד השושלת השלישית של אור , נתמנו לפי המיתו לוגיה לאחר מותם לשופטי השאול . יחד עם זאת , רוב המלכים , השרים והכוהנים איבדו כנראה את מעמדם המיוחד . מעיד על כך החלום שראה אנכידו , רעו ...
אל הספר