הדעה המקובלת במחקר עד שנות השבעים היתה כי ספרות החכמה התפתחה מחכמה מעשית חילונית לחכמה דתית יהווי סטית . הדעה הזו היתה מבוססת על ההנחות האלה : ו . ספרות החכמה העברית הושפעה בשלב הקדום של התפתחותה ממסו רות זרות , בייחוד מספרות החכמה המצרית ומספרות החכמה המסופוטמית ; . 2 ספרות החכמה היא נטע זר במקרא ותפישתה שונה מהתיאולוגיה המונותיאיסטית יהוויסטית הבאה לביטוי ביתר חלקי המקרא ; . 3 תפישת העולם המיוחדת לחכמה הותאמה בשלבים המאוחרים של התפתחותה לתיאולוגיה היהוויסטית . ? רוב החוקרים האוחזים בדעה זו מבחינים בשני שלבים עיק ריים בהתפתחות ספרות החכמה . בשלב הראשון נשאה החכמה אופי מעשי ; היא נבעה מניסיון חיים ונועדה לחנך את הפרט לחיים של הצלחה . להשגת תכלית זו כוונו הלקחים , שהופקו מן ההתבוננות בעולם הטבע ומנסיבות חיים שונות ונוסחו בצורת אמרות משל . המסגרת המשפחתית היתה המסגרת הטבעית להפצת החכמה והמלמד העיקרי היה האב . בשלב זה היתה החכמה קרובה לחכמת המזרח הקדום . ? בשלב השני להת פתחותה , שבא לביטוי מלא בספר בן סירא , שנתחבר במאה בי לפה"ס - נטמעה החכמה בתוך מסורות מקראיות אחרות . החכמה הותאמה ...
אל הספר