בכל ספרויות עמי המזרח הקדום וכן במקרא אפשר להבחין בשני סוגי חוכמה : מצד אחד קיימת החוכמה הדידאקטית המעשית , המלמדת את האדם כיצד להתנהג בחיי היומיום , למען יצליח במעשיו ויחיה חיי אושר . לעומתה - קיימת החוכמה העיונית , ה"פילוסופית , '' העוסקת בשאלות שברומו של עולם , כגון בעיית הצדק האלוהי , גורל האדם ומעמדו לפני האל , משמעות החיים והמוות וכדומה . ? החוכמה המעשית , המיוצגת במקרא בעיקר על ידי ספר משלי , לובשת בדרך כלל צורת פתגם קצר ושנון , הנישא בפי העם או החכמים . פתגם החוכמה מאפשר לאדם ללמוד מניסיונם של אחרים , ומעניק לו את הידע הדרוש לכלכל את מעשיו באופן כזה , שיימנע מטעויות ויצליח בדרכיו . צורתו הטבעית של הפתגם הוא החיווי הסתמי , האמרה , למשל : "מךעועים יצא ךשע" ( שמואל א כד , יג , ( אך יש והוא מנוסח בצורת עצה של חכם : '' אל יךנהלל חגר כמפתח" ( מלכים א כ , יא . ( הפתגמים שבספר משלי , שחוברו וטופחו כפי הנראה בחוגי מורי החוכמה בישראל , הם בדרך כלל פתגמים אמנותיים , הבנויים על דרך התקבולת השירית , כגון : "בן חכם ישמח אב / ובן כסיל תוגת אמו" ( משלי י , א , ( או : "נשיאים ורוח וגשם אין / ...
אל הספר