מגילת שיר השירים משופעת במלים ובצורות דקדוקיות יוצאות דופן , שיש בהן משום סטייה בולטת מן הלשון המקראית הסטנדרטית . רבות מאלה מוצאות להן הקבלות מאלפות בלשון חכמים מצד אחד ובניבים הארמיים מצד שני , כגון " אמן" ( ז , ב ) תמורת "חרש '' ( דברים כז , טו '' ;( שנקים" ( ג , ב ) תמורת '' חוצות" ( מלכים א כ , לד ;( "שלקןה" ( א , ז ) על דרך '' דילמא" הארמית ו"שמא" החז"לית , תמורת "פן '' ( שמואל ב יב , כח , ( ץמה" ( בראשית כז , מה ? . ( על פי הדעה המקובלת , מציאותם של יסודות לשוניים אלה בשיר השירים מעידה על זמן חיבורה המאוחר של המגילה , שהרי קשריה ההדוקים של העברית המקראית עם לשון חכמים ועם הארמית מתעצמים דווקא בדורות שלאחר גלות בבל ושיבת ציון ( ראה "עולם התנ '' ך , " עזרא ונחמיה , עמ' . ( 10-9 אולם מסקנה זו איננה חד משמעית . יש רגליים לסברה , כי המגילה - על כל פנים במוצאה , ואולי רק בחלקה - צפונית היא ( השווה ד , ח : לבנון , אמנה שניר רןךמון ; ו , ד . תךצה ;( ובניב הצפוני , בשל מיקומו , , הגיאוגראפי , ניתן בהחלט לצפות להופעתם של קווי שיתוף קדומים עם הארמית , אשר לא היו מקובלים בלשון ירושלים , הי...
אל הספר