עיקרו של הפרק דן בתכנון התקפה מזוינת של שכני יהודה על הבונים ובאמצעי ההגנה שנקט נחמיה כנגד התקפה זו . הרוח החיה בהתנגשות הקודמת היו ה'ץתבין בשמךין" ( עזרא ד , חכג . ( בהתנגשות זו נטלו חלק לבד מיושבי שומרון , גם העמונים , הערבים והאשדודים , שחברו יחד נגד יהודה . הפעם חרגה ההתנגשות מן המישור הדיפלומאטי ולבשה מלכתחילה אופי אלים , ורק בשל ערנותו של נחמיה ואמ צעי הכוננות שנקט , לא הסתיימה הפרשה בהתנגשות מזוינת ממש . שמירת הסודיות עד עצם תחילת הבנייה והמהירות שבה בוצעה העבודה לא אפשרו לאויבי יהודה לנקוט פעי לות דיפלומאטית כבפעם הקודמת . מן הראוי לציין , שבעצם תכנון ההתנגדות האלימה יש משום התפתחות מפתיעה , שכן שכני יהודה הסתכנו בפעילות עצמאית הנוגדת את אופי המשטר בממלכה הפרסית . ואכן , עצם העוב דה שתוכניתם נודעה לנחמיה , גרמה לביטולה , וההתנגדות עברה לפסים של ניסיון התנקשות אישית בנחמיה והרתעת הבונים על ידי הצגתו כמורד במלך ( ו , א-יג . ( נראה שתכנון ההתקפה בסתר לא נבע משיקולים צבאיים טאקטיים , אלא בעיקר משיקולים פוליטיים , שהכתיבו השגת הכרעה מהירה ויצירת עובדות מוגמ רות . התקפת פתע היתה ...
אל הספר