למרות האחידות הכללית שמצטיין בה הסגנון המקראי , החל בספר בראשית הפותח את התורה וכלה בספר דברי הימים החותם את הכתובים , אין לראות בלשון המקרא חטיבה מונוליתית , בחינת מעשה מקשה . בדיקה מעמיקה מגלה בה שכבות ורבדים , שההבדלים ביניהם מייצגים את כל תחומי הלשון - המילון , הדקדוק והתחביר . במיוחד בולטים לעין ההבדלים שבין העברית המקראית הקלאסית ( אשר פרחה בימי בית ראשון ) לבין העברית המקראית המאוחרת ( אותה מוצאים אנו בספרי הבית השני ;( ורבים מהם מתפרשים על רקע התפתחויות לשוניות , שחלו בעברית לאחר החורבן . * נקודת המפנה בתהליך היסטורי זה נעוצה בגלות בבל , שניתקה את רציפות המסורת של הלשון העברית וחשפה אותה להשפעתה ההולכת וגוברת של הארמית . רבים מחידושי הלשון , המתגלים לראשונה בספרות שיבת ציון , עומדים בסימן השפעתה ( הישירה או העקיפה ) של הארמית . חידושים אלה גרמו לתמורות יסודיות במבנה הלשוני של העברית וחוללו בה שינויים מפליגים , אשר הרחיקוה מן השפה הקדומה . מכאן סיווגה של העברית המקראית המאוחרת כלשון "תור הכסף - '' בניגוד ל"תור הזהב" של העברית הקלאסית , אשר שימשה בימי הבית הראשון . ? ספרי עזרא ונ...
אל הספר