אופןם המקוטע , הסלקטיבי והמגמתי של ספרי עזרא ונחמיה ומורכבותם מקשים על שחזור תולדות יהודה בתקופת שיבת ציון . מכיוון שהמקורות האפיגראפיים והארכיאולוגיים יש בהם כדי להאיר רק פרקי זמן מסוימים או בעיות מסוימות של תקופה זו , הרי כל שחזור יישען בהכרח על פרשנות של החומר ההיסטוריוגראפי המשוקע בספרי עזרא ונחמיה . בולטת העובדה , שפרק הזמן הראשון של התקופה פותח בהצהרת כורש ומסיים בחנוכת הבית השני . הצהרת כורש היא בבחינת מוטיב מרכזי החוזר ונשנה בחטיבה א . גם אם יש ממש בכמה מן הטענות של החוקרים המטילים ספק באוךזנטיות של נוסח ההצהרה או בכמה מביטוייה , הרי שאין להטיל ספק בעצם קיומה , שכן שיקום מקדש עתיק שחרב יכול היה לצאת אל הפועל רק בהרשאת מלך פרס ( וראה להלן , בעמוד : 128 " הצהרת כורש . ( " ההישענות היתרה על הרשאת המלך הזר עולה נם בקנה אחד עם מגמתה של ההיסטוריוגראפיה המקראית , שלדידה פסקו כליל תולדות יהודה בארצו עם חורבן המקדש ב 586 לפה '' ס והתחדשו רק עם הצהרת כורש ורק על ידי העולים מבבל . השקפה זו מציגה בפנינו אתגר קשה , שכן אין במקרא עדות להגליה טוטאלית של תושבי יהודה ; נהפוך הוא . לפי המסופר ב...
אל הספר