למרות האחידות הכללית המאפיינת את הסגנון המקראי החל בספר בראשית , הפותח את התורה , וכלה בספר דברי הימים , החותם את הכתובים - אין לראות בלשון המקרא חטיבה מונוליתית , בחינת מעשה מקשה . בדיקה מעמיקה מגלה בה שכבות ורבדים , שההבדלים ביניהם מייצגים את כל תחומי הלשון - המילון , הדקדוק והתחביר . במיוחד בולטים לעין ההבדלים שבין העברית המקראית הקלאסית ( אשר פרחה בימי בית ראשון ) לבין העברית המקראית המאוחרת ( לשונם של ספרי הבית השני ;( ורבים מהם מתפרשים על רקע התפתחויות לשוניות , שחלו בעברית לאחר החורבן . ? נקודת המפנה בתהליך היסטורי זה נעוצה בגלות בבל , שניתקה את רציפות המסורת של הלשון העברית וחשפה אותה להשפעתה ההולכת וגוברת של הארמית . רבים מחידושי הלשון , המתגלים לראשונה בספרות שיבת ציון , עומדים בסימן השפעתה ( הישי רה או העקיפה ) של הארמית . חידושים אלה גרמו תמורות יסודיות במבנה הלשוני של העברית וחוללו בה שינויים מפליגים , שהרחיקוה מן השפה הקדומה . מכאן סיווגה של העברית המקראית המאוחרת כלשון "תור הכסף" - בניגוד ל"תור הזהב" של העברית הקלאסית , ששימשה בימי הבית הראשון ? . ספר דניאל הוא מן הנציג...
אל הספר