הפרק כולו נסב על ציר אחד : הנביא מוכיח את העם במצרים על שהוא נוהג מנהגי אלי לות . ניכרת כאן המגמה להקיש מחטאי ישר אל בארצו קודם לגלות אל המצב במצרים לאחריה . מן הנבואה עולה , שהחורבן לא לימד את ישראל לקח . הנביא מדגיש בתוכחתו , שהחורבן בא על העם בשל עבודה לאלוהים אחרים ( ג , ( ולמרות זאת אין הגולים לומדים לקח . כיוון שכך , ימשיך ה' להעניש את העם החוטא ( יב . ( הוויכוח המתפתח בין ירמיהו לעם מגלה טפח מן הלבטים הדתיים שאפיינו ככל הנראה את דור החורבן . טענת הגולים היא , שההיסטוריה הקרובה מוכיחה , כי דווקא מרגע שהפסיקו לעבוד "למלכת השמים" ( ראה בפירוש לפרק ז , יח , ( החלו האסונות לפקוד את העם . כאן משתקף המשבר הקשה בתחום האמונה , שאפיין ככל הנראה את דור החורבן : הרי ההידרדרות המהירה של ממלכת יהודה חלה עם מותו של יאשיהו בקרב נגד פרעה נכה ; והרי דווקא יאשיהו הוא אשר הסיר את הבמות ואת המזבחות הזרים ! צירוף מקרים זה הביא לפקפוקים חמורים בצדקת הטענה , שעבודת אלילים היא הגורם לחורבן , ויתרה מזו : התעורר ספק רציני בצדק האלוהי בכלל ( ספר יחזקאל משקף זאת היטב , בעיקר בתחום הגמול לפרט . ( הדברים המ...
אל הספר