הנר בתקופת המקרא היה בנוי משני יסודות : הראשון הוא הק ? כל , העשוי מחומר שאינו מתכלה , ומשמש כלי קיבול לחומר הבעירה . השני הוא הפתיל , שהיה עשוי מחומה אורגאני , אשר ינק את חומר הבעירה , ולאחר שהודלק הפיץ אור וחום . האש , שבקעה מתוך הכלי הקרוי נר , היא היא אשר היתה חשובה : האור שיצרה הסיר את פחדיו של האדם הקדמון , חימם את סביבתו , והפיח שמחה ותקווה בלבו . משום כך נשמרה האש היטב לבל תכבה , בייחוד בתקופה שהצתתה היתה בתחילה מק רית ואחר כך מבוקרת , אך גם אז לא קלה . חעןיבות זו עברה כחוט השני במשך כל החקי פות והדורות , והפכה למקודשת . במקורותינו בא הדבר לידי ביטוי בקשר למנורת המקדש : השמירה עליה לבל תכבה והטיפול בה ניתן בידי משפחת אהרן ( שמות כז , כ-כא ; ל , ז-ח , ( לאמור : "מעלב עד בקר לניני ה' חקת עולם לדררנם . " אחד הדימויים , שיוחסו לנר במקו רות המקראיים , משווה אותו למלך ישראל , שנקרא נר ישראל ( שמואל ב כא , יז . ( מי ששרוי בלא נר כאילו שרוי בחוסר כל ( נדרים מא , ע"א . ( הנר הוא נשמת האדם ( משלי כ , כז : " נר ה' נק \ מת אךם ( " ומכאן שעם כיבוי הנר בא הקץ - המוות . ? הנרות הקדומים , ה...
אל הספר