מכתבו של טורקי על הפקירים ועל ידידו באבאבכ

" מכתבו של טורקי" הוא פארסה קלילה על נושא הקרוב ללבו של וולטר — הניגוד בין הדת הרשמית , שטוענת כי הישועה יכולה לעבור רק דרך חוקיה וכלליה הנוקשים , לבין המוסר הטבעי של האיש ההגון והאזרח הטוב . העטיפה האוריינטלית של המשל משקפת את התעניינותו הרבה של וולטר בדתות המזרח בכלל והודו בפרט , ומלבד הצבע המקומי שהיא מעניקה לסיפור , ניכר גם שוולטר שאף לשמור על דיוק היסטורי ומדעי רב ככל שאיפשרו לו הידיעות שעמדו לרשותו על תקופתו . ( המתרגם ) בהיותי בעיר בנארס שעל גדות הגנגס , מולדתם העתיקה של הברהמנים , השתדלתי לרכוש דעת . הבנתי הודית די הצורך ; הקשבתי הרבה ושמתי לב לכול . התגוררתי אצל מכר שלי בשם אומרי , שהיה ההגון באנשים שפגשתי אי פעם . דתו הייתה הדת הברהמינית , ולי יש הכבוד להיות מוסלמי : מעולם לא נאמרה בינינו מילה שלא במקומה על מוחמד או על ברהמה . כל אחד עשה את טקסי ההיטהרות שלו בדרכו ; שתינו אותה הלימונדה ואכלנו אותו האורז , כמו שני אחים . יום אחד הלכנו יחד לפגודת גוואני . ראינו שם כמה קבוצות של פקירים , שחלקם היו ג'נגים , כלומר פקירים החיים חיי הרהור , והשאר תלמידים של  אל הספר