בקטע זה , המוגדר בפסוק נד כ '' תפילה" וכ " תחינה , '' בא למעשה נאום ארוך יחסית למס גרת של ההיסטוריוגראפיה המקראית , המצטיינת בשאיפתה לקצר במסירת דברי הנפשות הפועלות ונאומיהן . יש חוקרים הרואים בנאום ארוך זה צומת רעיוני אידיאי , המשקף את התפיסה הדויטרונומיסטית , שעורכו של ספר מלכים מחזיק בה . כנגד אלה נשמעת טענה הפוכה , שדווקא נאום זה איננו הולם את תפיסתו הכללית של בעל ספר מלכים , שכן בנאום מודגשים ייחודו וייעודו של המקדש כמקום תפילה ליחיד ולרבים , ואפילו לנוכרים ; אך בכל קטעיו אין הנאום מציין את תפקודו כמקום פולחן וזבח - כל זאת בניגוד בולט לעמדתו המוצהרת , החוזרת ונשנית של בעל ספר מלכים , המייחס חשיבות עליונה לפולחן ולקורבנות דווקא במקום המרכזי - במקדש ירושלים , כפי שמפורש בפתיחות ובחתימות לתיאורי מלכותם של מלכי יהודה . לפיכך הועלתה הסברה , כי אפשר שהנאום משקף מקור קדום , שהשתמרה בו תפיסה ראשונית קמאית , הרואה את עיקר ייעודו של בית המקדש לשמש כמקום תפילה , ולאו דווקא כמקום עולה וזבח . לפי סברה אחרת , משתקפת כאן תפיסה שונה , שיש לה ביטויים בהיסטוריוגראפיה ובספרות הנבואה , ולפיה אין ה'...
אל הספר