עיקר המבוא הוא ה"לא תעשה" הכפול שבפסוק ג וניגודו - ה '' עשה" הכפול שבפסוק ד .., גבולות קטע זה מסומנים על ידי הפתיחה והסיום הזהים : "אני ה' אלהי 3 ם . " המבנה של איסור והיפוכו , המצוי גם במקומות אחרים בספר הקדושה , מתאים במיוחד לכוונת הכ תוב כאן : לתת ביטוי לניגוד שבין מעשה העמים וחוקות ה . ' ה"לאו '' קודם ל '' עשה" כדי לשקף את המהלך הכרונולוגי : מעשי ארץ מצרים וארץ כנען שייכים לעבר , ומכאן ולהבא נדרשים בני ישראל לשמור "את חקרני ןאת משפטי . " הסדר מביע גם את המהלך ההגיוני : ה"לאו" בא למנוע ולבטל את מעשי ארץ מצרים וארץ כנען , ועל כן נאמר קודם . את המעשים הללו "לא תעשו ; " אחר כך : את זאת - "תעשו ? . " כל אחד משני חלקי האמירה בנוי משלושה משפטים , ובכל אחד מהם החלק השלישי מוסב על שני הראשונים . הפועל " תעשו" מופיע פעמיים בפסוק ג , מבלי שהכתוב יגוון את לשונו בפועל נרדף לו . מה שמכתיב את החזרה על הפועל "תעשו , " הוא המושא הפנימי "כמעשה" שבשני המשפטים . גם בשאר המשפטים נבחרו הפעלים בגלל המושאים , כל אחד בהתאם לצירוף מקובל : " לשמור חוקות" ( שמות יב , יז ; ויקרא כ , ח ; יחזקאל יח , יט ועוד . ...
אל הספר