הפרק דן בסונים שונים של טומאות הגוף , הקשורות באיברי המין ובהפרשותיהם . העניינים הנידונים בפרק סוכמו במרוכז בסופו ( לב-לג , ( ואלו הם : הזב ; השוכב עם אשה ; אשה בתקופת הוסת ; אשה זבה שלא בזמן הוסת והשוכב עם טמאה . המנע המיני נחשב בימי קדם למעשה מטמא מבחינה פולחנית ; לפיכך נאסרה קרבה למקדש על מי שבא במגע מיני בתקופת זמן סמוכה לכך . בהכנות למעמד הר סיני נצטוו בני ישראל שלא לגשת אל אשה ( שמות יט , טו , ( ואחימלך כוהן נוב מוכן לתת לדוד לחם קודש , רק "אם נקגמרו r & T 0 אך מאשה" ( שמואל א כא , ה . ( מלבד הזרע נחשבו למטמאות כל ההפרשות היוצאות מאיברי המין , כגון זיבה , דם הוסת ודם אשה שלא בזמן הוסת . חומרתן של הטומאות מודרגת . הבא אל אשה טמא יום אחד , אשה בעת הוסת טמאה שבעה ימים , ואילו זבים טמאים כל ימי מחלתם ושבעה ימים נוספים . אף ההיטהרות שונה ממקרה למקרה.- השוכב עם אשה חייב ברחיצת גופו ובכיבוס בגדיו בלבד , ואילו הזבים חייבים ברחיצה , בכיבוס בגדים ובטקס פולחני במקדש , ש בו מקריבים שני בני יונה - אחד לחטאת ואחד לעולה . [ מ"פ ]
אל הספר