פרק זה עוסק בשאלת בעלי החיים המותרים או האסורים באכילה ובשאלת ההיטמאות על ידי נבלתם . פרט לפתיחה ולסיום נחלק פרק זה לפי נושאיו לשמונה יחידות , ובאחדות מהן מצויה מסגרת ספרותית , המתווה את גבולותיהן . * פסוק א מכיל את נוסחת הפתיחה , וזו כוללת גם את חלקו הראשון של פסוק ב . הפסוקים ב-ח עניינם הבהמות המותרות והבהמות האסורות באכילה . יחידה זו פותחת במלת הרמז "זאת , " ופתיחה מעין זו חוזרת במהלך הפרק עוד כמה פעמים , בעיקר בצורת הזכר "זה" ולעתים בצורת הרבים "אלה . " הפסקה מסתיימת בפסוק קצוב : "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם . " בסופו של פסוק זה באה נוסחה מסוג " נוסחאות ההצהרה . " "טמאים הם לכם , '' כמו '' חטאת הקהל הוא'' ( ד , כא '' ;( אשם הוא" ( ה , יט ? . ( באותה פסקה נמסרים סימניהן של הבהמות המותרות לאכילה , אולם אין הכתוב נוקב בשמותיהם של בעלי חיים כאלה . לעו מת זאת נמנים בשמותיהם ארבעה בעלי חיים האסורים באכילה : הגמל והשפן , הארנבת והח זיר . הרשימה בנויה באופן מחושב . בראשה נמנים בעלי חיים מעלי גרה , ואילו בסופה נזכר בעל חיים מפריס פרסה , שאינו מעלה גרה - החזיר . זאת ועוד ...
אל הספר