באחד מימי ההתנסות נכנסתי לכיתה לארור הצלצול לפני המורה , והילדים החלו להיכנס . בכל ההמולה ראיתי ילד אחד ששרוכי נעליו פתוחים . קראתי לו ממרחק קצר : "נועם "! הוא הסתכל אליי ואמרתי לג- "השרוכים . " הוא המשיך לרוץ לעבר כיסאו . קראתי לו שוב : "נועם " ! הוא הסתובב אליי והמשכתי ; "השרוכים של הנעליים , " והפעם הוספתי תנועה בידי המצביעה לעבר רגליו ... הוא הביט בי ונראה היה לי כי למרות הרעש הוא שמע והבין אותי , ובכל זאת בחר להתעלם ולהמשיך בשלו . הרגשתי שיש פה משהו מעבר , אך לא הייתי בכיוון . לא ויתרתי ופילסתי את דרכי אליו - מעט נרגזת , אך מנסה להסתיר - קרבתי אליו ובחצי לחישה אמרתי ? c "נועם למה אתה מתעלם ממני ; אמרתי לך שהשרוכים שלך פתוחים , אתה עלול ליפול . " והוא ענה לי : "אני לא מתעלם ממך , אני לא יודע לשרוך " ... חשבתי שאני ... שאני מתעלפת באותו רגע . הוא היה כזה חמוד ומסכן וממש ריחמתי עליו . חשבתי לעצמי בו-בזמן איזה מזל שהייתי מתונה ולא כעסתי או צעקתי לעברו בקול רם ליד ילדים אחרים , ופו . ' פשוט חיבקתי אותו ואמרתי לו בטבעיות : "אז מהי אין לך מה להתבייש גם אני לא ידעתי לשרוך שרוכים עד גיל יו...
אל הספר