פרק שבעה עשר מזמור שיו ליום השבת : ה " אות " בין אלוהים לעם סגולתו וההיבדלות מן הנצרות כבנ » ם האוכלים על שולחנו אנו עוברים משירתם של מזמורי התהלים , המוסיפה לסידור של תפילת הקבע את הממד של תפילת הרשות , אל שירת השבת והחגים . שירה זו " מוספת" דרך קבע על תפילת ימי החול , על פי העיקרון של "נשלמה פרים שפתנו . " בשבתות ובחגים תיקנה תורת הכוהנים שבחומש תוספת מיוחדת של קורבנות ומנחות המיועדת לשמחת השובתים והחוגגים . כנגד אלה נתקנה תפילה מיוחדת המזכירה את הקורבנות וממלאת את חסרונם בהבעת כיסופים לחידוש הימים שבהם זכו בני ישראל לחוות את רוממות האלוהים במקדשו , בשובנו בתוכם במלכם . השבת והחגים נחשבים למתנת האלוהים לישראל באשר הם "סגולתו . " כיצד נותן אלוהים את מתנתו ? על ידי מצוותו , על ידי ברכתו המאפשרת את קיומה בהרחבה , ועל ידי החזר חלקם של מעלי הקורבנות והמנחות המיועדים להחזקת בית המקדש וסדרי העבודה בו כדי שיוכלו לשמוח לפניו . הכוונה היא ל"תמידים , " ל"מוספים" ולקורבנות ה"חגיגה , " שמלבד חלקי החלב והדם המיועדים לשריפה באש על המזבח - ל"ריח ניחוח , " לרצות את האלוהים - ניתן בשרם לכוהנים ולבני ה...
אל הספר