השיכחון התרבותי כל עוד הוא סובל את הכיבוש , הבררה היחידה העומדת לפני הנכבש היא להתבולל או להתאבן . מאחר שההתבוללות נשללת ממנו , כפי שעוד נראה , לא נותר לו אלא לחיות מחוץ לזמן . הכיבוש דוחק אותו אל מחוץ לזמן , ובמידה מסוימת הוא מסתדר עם עובדה זו . מאחר שחזונו ובנייתו של עתיד נאסרו עליו , הוא מגביל את עצמו להווה והווה זה עצמו כרות , מופשט . הבה נוסיף כעת שגם עברו נגיש לו פחות ופחות . הכובש אף מעולם לא הכיר בכך שיש לו עבר ; וכולם יודעים שהאדם הבלתי מיוחס , שלא ידועים שורשיו , נטול עבר . חמור מכך . הבה נשאל את הנכבש עצמו : מיהם גיבוריו העממיים ? מנהיגיו הגדולים ? חכמיו ? הוא מתקשה לתת לנו שמות , הוא עושה זאת באי סדר גמור , והולך ומתקשה בכך ככל שחוזרים אחורה בסדר הדורות . נדמה שהנכבש נדון לאבד בהדרגה את הזיכרון . ההיזכרות אינה תופעה שמקורה ברוח הטהורה . כשם שזיכרונו של יחיד הוא תוצר ההיסטוריה והפיזיולוגיה שלו , כך זיכרונו של עם מושתת על מוסדותיו . אך מוסדותיו של הנכבש שבקו חיים או מסוידים . אשר לאלה השומרים על מראית עין של חיים , הוא אינו נותן בהם אמון ומאמת מדי יום את חוסר יעילותם . יש שהו...
אל הספר