ד . מוח ושפה : דקדוק ורקמה עצבית השימוש בשפה מצריך ידיעה של מערכת כללי דקדוק שחלקה מולד וחלקה נרכש . לומר שבני אדם יודעים דקדוק , פירושו לטעון שאותה מערכת כללים מאוחסנת בחלל כלשהו בגוף האדם בדיוק כמו שמידע על הכנסתנו תופס מקום , באופן פיזי מובהק , במחשבים של מס הכנסה ומס ערך מוסף - אפשר לקבוע בביטחון מה , שהמקום שעליו מדובר אינו הלב , הכליות או כף רגל שמאל . ברור שמדובר במוח . כעת , כאשר מסכימים על חלק הגוף בו מיוצג הידע הלשוני , ובו מתקיימים תהליכי העיבוד הלשוני , בין אם בהבנה ובין אם בהבעה , צריך לשאול : מהו היחס בין האפיונים התפקודיים של היכולת הלשונית שלנו - התיאוריה הבלשנית ותיאוריות עיבוד הנתונים הלשוניים - לבין רקמת המוח בה מיוצגים התפקודים הללו . ההצעה האינטואיטיבית ביותר , כמובן , היא לומר שנגזור את תפקודי הלשון ישירות מתכונותיהם התפקודיות של תאי העצב הרלוונטיים . כלומר , עלינו לשאוף למצב בו נוכל לנבא התנהגויות לשוניות שונות ( מאותם סוגים שנסקרו בפרקים הקודמים ) על ידי היגדים מהסוג "תא עצב X ירה Y פעמים בתדירות F ולכן השיפוט הדקדוקי של הנבדק לגבי משפט מסוג z היה . "J שאיפה כז...
אל הספר