ה . מעט על שנאה , שמחה לאיד ודומיהן מודי שירת הים , אותה הזכרנו בפרק הקודם , תפסה את תשומת לבי דווקא בשל דבר שחסר בה . הייתי יכול לצפות שלאחר האירועים הקשים והמתח הרב שעברו בני ישראל , תהיה בשירה גם 'סגירת חשבון' עם המצרים תוך הבעת שנאה או שמחה לאיד הראויה למי שרודף אחרי אנשים כדי ליטול מהם את חירותם ולהחזירם אל השעבוד . השאלה בדבר היחס הראוי לרגש כמו שנאה מלווה אותי שנים רבות . ילדותי עברה בשנות החמישים בגבעתיים . כמעט כל בני כיתתי , ואני בתוכם , היינו צאצאים לניצולי שואה . אף על פי כן , רק לעיתים נדירות נשמעו מפי הורינו דברי שנאה כלפי מי שעולל להם את הדברים הנוראים ביותר שאדם יכול לעשות לזולתו . כמי שמניח שלכל תכונות הנפש המולדות יש תפקיד חשוב בניתוב דרכו של האדם , אני חושב שגם לשנאה נועד תפקיד : יש בה כדי להזהיר מפני הרע והמתועב . אם כן , מדוע לא להביע שנאה בעקביות , שוב ושוב , כדי שכך אולי ישתחררו רגשות כלואים וקשים ותבוא הקלה מסוימת לנפש הפגועה - האם הורינו טעו ? חז"ל מתייחסים לא מעט לנושא זה . בהקשר זה , ברצוני להביא את הסיפור המופיע במסכת פסחים ( קיג ע " ב ... : ( טוביה חטא ובא ...
אל הספר