בקיצור , הצגת השאלות אינה משימה קלה , והחומר שמיבחן כזה מעלה חייב לעבור ביקורת חמורה ביותר . למתחיל אורבות כאן שתי סכנות מנוגדות : או שהוא מייחס חשיבות מרובה ביותר לכל מה שהילד מוציא מפיו , או שאינו מעריך את דבריו כלל . האויבים הגדולים ביותר לשיטה הקלינית הם אלה המתייחסים בפשטנות יתר לתוצאות החקירה , המקבלים כל תשובה של ילד כדברי אלוהים חיים או , מצד שני , אלה , הרואים בהן ביטויים של בוסר חסר ערך . שניהם טעות בידם , שכן הם מניחים , שכל מה שהילד מביע בשיחה של רבע שעה , חצי שעה או שלושת רבעי השעה , נמצא באותו מישור פסיכולוגי — כלומר של השקפות , דעות , או דמיונות , הזיות , וכיוצא בהם . ואילו כל מטרתה של השיטה הביקורתית היא ההפך מזה : לבור את הבר מן התבן ולקיים כל תשובה בהקשרה הנפשי . שכן ההקשר עשוי להיות הרהור סתם או דעה ספונטאנית , מישחק או פטפוט וכוי . ומלבד זאת , ישנם ילדים נבדקים , המשרים אווירה של אימון מההתחלה , וניכר בהם , כי הם חושבים ושוקלים בדעותיהם , ואילו ילדים אחרים , אתה מרגיש מיד , כי הם אינם מייחסים כל חשיבות לשאלות ועונים דברי הבאי סתם . קשה לקבוע כאן מה הם הכללים המדויי...
אל הספר