כלומר ( כדברי הבבלי שם סג ע"א , ( "הפרו תורתך , מאי טעמא משום עת לעשות לה " ) "' כשבא עת לעשות דבר לשמו של מקום , מותר להפר בו תורה . ( " נראה אפוא , כאמור , שחכמי התורה שבעל פה , חברי בית הדין הגדול , היו רשאים להתקין ולהתנות על דין תורה בעקיפין ובמישרין בקום עשה ואף לדורות רבים , אם ראו בזה צורך "לעשות גדר וסייג 5 בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא ' . " והדברים מוטעמים בפי הרשב"א ( בחידושיו לנדרים צ ע"ב ) , "לא שחכמים עוקרים דבר מן התורה מדעתם , אלא אחת ממצוות התורה היא לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם , וכל שהם רואים להתיר לצורך מותר מן התורה . " ! מסורת קדומה זו , שנמשכה בימי הבית ובתקופת התנאים , משתקפת במקורות התנאיים ( והאמוראיים ) שהבאנו בתחילת דברינו . ג . ערעור כוח בית דין לעקור — בימי האמוראים גישה המערערת על כוחם של חכמים להתנות ולעקור דבר מן התורה , מופיעה במפורש לראשונה בפי רבה ( יבמות פט ע"ב , ( התמה על רב חסדא ושואלו : לדידך דאמרת ( התורם מן הטמא על הטהור במזיד ) לא עשה ולא כלום כל עיקר , דאפילו ההיא גריווא הדר לטיבליה , מאי טעמא גזרה דלמא פשע ולא מפריש , מי איכא מידי דמדא...
אל הספר